כשהבן מביים את אבא - ראיון עם אמרי דקל קדוש ומאיר קדוש, על תהליך היצירה של 'תמונת משפחתי בשנתי הי"ג'

תמונת משפחתי בשנתי הי"ג, זוכה פרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים, הוא סרט שפוסע על התפר הדק שבין מציאות ובדיון. החיים בוקעים שוב ושוב מתוך הפיקטיבי, ואותו תעתוע, המטשטש את הגבולות, הוא מה שמייחד כל כך את חווית הצפייה. אמרי ואביו מאיר, משחקים בתפקיד עצמם, כאשר העלילה מתרחשת על סט צילומים בו אמרי, מבקש לביים את אביו, כדי לשחזר סצינה טעונה מהעבר של השניים. אך ככל שהעלילה מתקדמת, מתפתחים חילוקי דעות בין אמרי ומאיר לגבי האופן בו הם זוכרים את אותו אירוע, ומטענים עמוקים צפים אל פני השטח.

אמרי, תוכל לספר על המהלך שעברת בדרך לוריאציה הסופית של הסרט? האם מההתחלה הרעיון היה ליצור סרט היברידי?

התסריט נולד אחרי גלגולים שונים של הרעיון המקורי – המוות של טוטו, הכלב שלנו, על חוף הים. בהתחלה חשבתי לעשות סרט עלילתי רגיל עם שחקנים שמגולל את אירועי אותו היום בחוף, בזמן אמת, כפי שקרו וכפי שהשפיעו עליי בהיותי בן 13. תוך כדי שכתבתי הרגשתי שזה לא זה, שזה לא מרגש אותי ושזה רחוק מאוד ממי שאני היום. החלטתי לראיין את בני המשפחה שלי על האירועים, לשמוע מה הם זוכרים ולהחיות קצת את הזיכרון של אותו היום בים. קבעתי עם אבא שלי בבר, ישבנו ושאלתי אותו מה אתה זוכר מאותו היום בים: "כלום, טוטו התייבש." הייתי בשוק, אמרתי לו שאני לא מאשים אותו חלילה בכלום ושעבר המון זמן ושיספר מה שהוא זוכר. התשובה הייתה זהה: "טוטו התייבש, כל העניין הזה עם הוודקה הוא המצאה, זה לא היה ולא נברא". הייתי המום, זכרתי את אחי נותן לו את הוודקה, זכרתי את טוטו השיכור ואיך נסענו איתו מהר הביתה כשקלטנו מה קורה. כעסתי על אבא שלי שלתחושתי עיוות את המציאות ורק כמה ימים אחרי זה התחלתי לשאול את עצמי, רגע מה עם הוא צודק? מה עם כל הסיפור שסיפרתי לעצמי במשך שנים לא נכון? מה אם המצאתי הכל? שם נולד הרעיון לתסריט ולסרט כפי שהוא היום. הויכוח הזה בבר הוא מבחינתי הסרט כולו. אבא ובן מנסים לעבד זיכרון כאוב כשבפועל כל אחד מהם זוכר משהו אחר לגמרי. משם התסריט נכתב כסרט בתוך סרט, עם סצנות שאמורות להיראות ולהיחוות כדוקומנטריות. את האלמנט הזה לקחנו צעד אחד קדימה בזמן ההכנות לצילומים כשהחלטנו טל ניניו הצלם שלי ואני לא רק לצלם סצנות שיראו ויחוו כדוקומנטריות אלא ממש לשים על אבא שלי ועליי עוד זוג מיקרופונים ועם מצלמה נוספת לצלם אותנו במהלך ארבעת ימי הצילום מבוקר עד ערב. ידענו שאבא שלי ואני נהיה באותה העמדה הרגשית של הדמויות בסרט – אבא ובן המנסים לשחזר זיכרון כאוב מהעבר על שפת הים וחלוקים בדעתם לגבי מה באמת קרה והחלטנו לנצל את הפוזיציה הזאת. התוצר הסופי הוא שילוב של כל המארג הזה, אבל המבנה, המהלך והסרט כולו היו כתובים ומתוכננים בקפידה מהתחלה עוד משלב התסריט.

מה הייתה הגישה שלך בנוגע לבימוי שחקנים בסרט מסוג כזה, בעיקר כשמדובר כאן בבני משפחה שלך?

מראש ידעתי שאבא שלי, אחי ואני לא שחקנים מקצועיים ומיומנים. על כן האסטרטגיה של בימוי השחקנים בסרט הייתה מורכבת. מהרגע שנתתי לאבא שלי ולאחי לקרוא את התסריט היה לי ברור שכל ארוחת שישי היא חזרה וכל מפגש משפחתי הוא הכנה לקראת הצילומים. החלטתי שאת הסרט נצלם באופן כרונולוגי לחלוטין, מהסצנה הראשונה עד האחרונה במשך ארבעה ימים. כדי לאפשר לנו להיטען בדיוק באופן בו נטענות הדמויות, כלומר ביום הראשון עוד נהיה מלאי התרגשות ונצלם את הסצנות הראשונות עם ההתרגשות הזאת וביום הרביעי נהיה מותשים ומתוחים יותר ונצלם את סצנות הסיום עם המתח הזה. אם אני הולך צעד אחד אחורה, מבחינת תוכנית חזרות, בהתחלה עשינו אימפרוביזציות על הסיטואציות עצמן, לאחר מכן כתבתי את הטקסטים הסופיים בתסריט. בשלב השני אחרי שהשתמשתי בחומרים שנולדו באימפרוביזציות עשינו חזרות בלוקיישן ווידאו בורד שבו היינו עם הצוות. המטרה בהכנות הללו הייתה מצד אחד להרגיל אותנו להרגיש בנוח מול המצלמה ומצד שני לא לשחוק את הסצנות עצמן.

בימי הצילום עצמם, השתדלתי להיות כמה שיותר בתוך הסצנות, להרגיש אותן קודם כל בתור משתתף ורק לאחר מכן בתור במאי. ניסיתי שאבא שלי ואני נפעיל אחד את השני, ככה למשל אם הרגשתי שאני מזייף, ביקשתי ממנו שידחוף אותי עוד קדימה ולהיפך.

איך התמודדת עם האתגר של לשחק ולביים בו זמנית?

היה לי מזל גדול והייתי מוקף בצוות מסור, מוכשר ורגיש מאוד של אנשים שגדלתי איתם משנה א' בסם שפיגל. בין אם מדובר ביותם שזר המפיק של הסרט, ליגל מור העורך של הסרט, טל ניניו הצלם של הסרט, או בדנאל אל פלג שהייתה מנהלת התסריט ולמעשה הייתה על המוניטור בכל פעם שהייתי מול המצלמה. סמכתי על דנאל שתדייק אותי, עבדנו לפני כן על דגשים לכל סצנה ולכל רגע. היא הייתה חדה ומדויקת ואני ניסיתי להיות קשוב מאוד לצוות המדהים שלי ולעצמי.

ברמה הפרקטית, ראיתי מוניטור בטייקים הראשונים ובכל פעם לפני שעברנו לשוט הבא. אחרי כל צפייה במוניטור ודייקתי את הסצנה ואחר כך רצנו על הדברים עד שהרגשתי שיש את זה.

הסט עצמו היה סט נעים מאוד, מראש תכננו לצלם מעט סצנות בכל יום כדי שיהיה לנו מרווח תנועה ואופציה לעשות ניסוי וטעייה. הצוות כפי שאמרתי הורכב מחברים וחברות טובים מאוד שנתנו מעל ומעבר כדי שהסרט הזה יקרה, אני חושב שמרגישים את זה מאוד בתוצאה הסופית. בסרט כזה שכל אנשי הצוות הם חלק ממנו לא רק מאחורי הקלעים אלא גם לפניהם זה היה תנאי הכרחי.

איך הייתה החוויה לביים את אבא?

ואו. לא חושב שבאמת אפשר לתאר את זה. אני יכול להגיד שאבא שלי התמסר באופן מרגש עד דמעות (ליטרלי) לסרט ולתפקיד. הוא למד בעברו משחק והיה חשוב לו לבוא מוכן ומקצועי לסצנות והבין מה אני רוצה ואיך אני רואה את הדברים ולתת לי את המקסימום. היה משהו נוגע ללב באופן שבו הוא נתן את כולו במשך ארבעה ימים (והרבה מעבר) בשביל הסרט ובשבילי. לראות אותו עושה טייק ועוד טייק ועוד טייק עד שאני אהיה שלם עם הדברים (ואני קרציה לא קטנה) היה בהרבה מובנים מבחינתי רגע מכונן. מעבר לזה, אני יכול לומר שאי שם מזמן מזמן בגיל 12 כשהתחלתי ללמוד קולנוע ולא היו לי שחקנים שיבואו להצטלם לתרגילים שלי, אבא שלי היה הראשון להתנדב ולהצטלם ולבוא כך שבהרבה מובנים היה פה אלמנט חזק מאוד של סגירת מעגל בהרבה רמות.

נפנה כעת למאיר קדוש, אבא של אמרי,

איך זה מרגיש לשחק בסרט בו הבן שלך מביים אותך?

האמת שאני מתורגל בזה – כבר מהתרגיל הראשון שלו בכיתה ז' במגמת הקולנוע בעירוני א' לאומניות בתל אביב כיכבתי בכמה סרטים קצרים ברצף ובאלו שלא, שימשתי עוזר הפקה תמיד.

בתור מי שיש לו רקע במשחק, איך התמודדת עם האתגר של לשחק את 'עצמך' בתוך מסגרת מתוסרטת?

התמסרתי באופן טוטלי להנחיות של אמרי ואני חושב שמעבר להיותי שחקן בסרט, העובדה שאני אבא של הבמאי גרמה לי למוטיבציה כפולה ומכופלת להתחבר לחזון של אמרי ומשם לעצמי ולדמות, כי גם כשאתה משחק את עצמך אתה מגדיר לעצמך דמות שתואמת את הסיטואציה ואת הקונפליקט אליה הדמות נקלעה, כי אין באמת דבר כזה לשחק את עצמך ובטח שלא לשחק את עצמך כפי שהיית לפני 15 שנה. חייבת להיבנות דמות. אבל יחד עם זאת, לאמרי היה חשוב שאני אהיה מאיר מודל 2004, ולשם שאפנו במהלך העבודה בחזרות.

מה היה היחס בין משחק של טקסט כתוב מראש ואלתור? באיזה שיטה הרגשת נוח יותר לפעול?

זה מאוד מורכב כי בעצם התסריט נכתב על ידי אמרי אך בתהליך שכלל תחקיר וחזרות נסגר התסריט באופן סופי ופעלתי בתוך המסגרת הזו גם בסצינות המבויימות וגם באלה שכביכול אינן מבויימות – התהלכתי ארבעה ימים עם נקמייק עליי וידעתי לשמור על עצמי בתוך הדמות וזה מאוד הזכיר לי שבעבר בבית צבי הייתי עובד על דמות וממש חי אותה מחוץ לחזרות ומחוץ לבמה כדי שהטקסט יישב עלי בטבעיות וגם כדי שאזכור אותו. קשה מאוד לצאת ולהכנס לדמות ומה גם שיש עליך במאי שהוא הבן שלך ומזהה כל זיוף הכי קטן (: בקיצור זה לא היה פשוט אבל היה מאוד מהנה ומאתגר. והרבה נחת מהתוצאה.

ובחזרה לאמרי, האם היו סרטים או יוצרים/ות שהיוו השראה לעשייה של הסרט?

טרילוגית קוקר של עבאס קיארוסטמי, 'זה לא סרט' של ג'אפר פנהי, 'רגע של תמימות' של מוחסן מחמלבאף, 'בעלים' של ג'ון קאסווטס, 'מותה של שולה' של אסף קורמן 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן, 'מציצים', 'עיניים גדולות' ו'הצילו את המציל' של אורי זהר.

לקראת סיום, מסקרן לשמוע על מה אתה עובד כיום?

בדיוק סיימתי סרט משפחתי היברידי חדש בשם 'התאונה'. הסרט בשלבי הפצה וכולי תקווה שבתי הקולנוע יפתחו ותוכלו לראות אותו בקרוב! בנוסף, באוקטובר, אמורה לעלות לאוויר סדרת רשת חדשה שיצרתי ב'כאן11'. הסדרה נקראת 'בנפשם' והיא מלווה שישה מתמודדים ומתמודדות עם הפרעות נפשיות. כל פרק עוקב אחר אחד מהם ומעוצב בדמותו, הן מבחינת הסטוריטלינג והן מבחינת השפה הקולנועית. אם תמונת משפחתי בשנתי הי"ג הוא סרט עלילתי עם מתודולוגיית עשייה דוקומנטרית, 'בנפשם' היא סדרה דוקומנטרית עם מתודולוגית עשייה עלילתית. יש למה לצפות!

עצה אחת שתרצה לתת לכל מי שרוצה לצאת ולצלם סרט עצמאי?

פשוט לעשות. כמה שיותר. טוב, רע, זה לא משנה. ככל שתעשו יותר, תשתפרו במה שאתם עושים. וכמובן ליהנות תוך כדי אחרת בשביל מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?