אמנות הצמצום (או: פחות כסף – יותר תושייה)

[מאת אורן גרנר / בעריכת דנה שמש]

"All you need to make a movie is a girl and a gun"

כך אמר פעם הבמאי הנודע גודאר. הוא התלוצץ מעט, אבל הרעיון שעומד מאחורי אותו משפט מפורסם הוא שיצירה לא זקוקה להרבה בהכרח, אלא רק למתח מהותי וכמה מרכיבים בסיסיים כדי להניע את העלילה והדרמה קדימה.

המונח "קולנוע דל תקציב" עלול להיות מתעתע. כלומר, כשאנחנו חושבים על קולנוע מצומצם ודל באמצעים, סיכוי לא רע שנניח שמדובר ביצירה פשוטה וקלה יותר לביצוע. אבל היי, פעמים רבות זה בדיוק להפך: דווקא ליצור באופן מצומצם וחסכוני יכול להיות מורכב וקשה יותר. הכוונה היא, שקולנוע דל תקציב מצריך מאתנו להפעיל יותר מחשבה ויותר תושייה – כדי להבין איך אנחנו מצליחים להביא הרבה במעט. כפי שכתב פעם מארק טוויין לחברו במכתב "הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן".

צמצום זה כוח

בראש ובראשונה, לנו כיוצרים וכיוצרות, חשוב להפנים את הכוח שיש בצמצום – אגב, מדובר בעיקרון שחוויתי ברמה האישית ביותר: כשסיימתי את לימודי הקולנוע במנשר, התכוננתי לצילומי סרט הגמר שלי; יצאתי לדרך עם רעיון בומבסטי וגרנדיוזי, אבל בסופו של דבר - החלטתי לצלם משהו בסיסי ופשוט מאוד, שנעשה בתקציב נמוך במיוחד ובאמצעים פשוטים למדי. למעשה, את הסרט צילמתי בבית הפרטי שלי, כיכבו בו בני משפחתי ועבדתי לצד צוות מצומצם ביותר.

דווקא דרך החוויה הזו, דרך הטוויסט הזה בעלילה (ובגישה ההפקתית) - יצאתי מהלימודים עם תחושה חזקה מאוד של מסוגלות. ידעתי שאם הצלחתי ליצור סרט באמצעים מצומצמים, אבל מבלי להתפשר על האיכויות שחשובות לי בבימוי ובתסריט – אוכל להמשיך ולעבוד כך בתחום, מבלי להיות תלוי בהכרח בתקציבים חיצוניים או בציוד וצוות גדול. הגילוי הזה – היה לא פחות ממכונן עבורי. תחושת המסוגלות הזו, וההבנה שאפשר לעשות דבר בעל משמעות במעט ובתקציב נמוך זה דבר אדיר.

אז לפני שיוצאים לדרך, מומלץ ביותר קודם כל להתנער מהסטיגמה - ולהבין שסרט דל תקציב ממש לא מצביע על סרט שנראה רע, ושלעבוד בצמצום לא אומר שצריך לצלם עוד סרט סטודנטים בדירה תל אביבית... הנקודה היא להבין איך כמעט בכל תנאי ובכל מקום, אפשר לייצר משהו שהוא חד פעמי ובעיקר יוצא דופן.

אגב, בהקשר הזה אני רוצה לציין שבעיניי חשוב מאוד להתנסות בפרויקטים קצרים ומצומצמים תקציבית – כי יש לאלה השלכה על פרויקטים ארוכים, ובעיקר על התחושה שבכלל אפשר להגשים פרויקטים ארוכים יותר. ברגע שאנחנו מסגלים לעצמינו מיינד סט של יצירה מצומצמת שאינה תלויה במימון חיצוני – מתבססת ההבנה שאין יותר תירוצים, והדבר תלוי רק בנו, בנחישות ובתושייה שלנו ליצור, כי זה לגמרי אפשרי.

עודף תקציב, פחות תעוזה

צריך לקחת בחשבון שכשאנחנו מדברים על פרויקטים גדולים, מורכבים הפקתית ועתירי תקציב, חלק ניכר מהאנרגיה שלנו, ואולי אתם מכירים את זה מקרוב בין אם כסטודנטים או בכלל, מתבזבזת על, ובכן... ל-ו-ג-י-סט-י-ק-ה. כלומר, האנרגיה שלנו מתפזרת על דברים שלאו דווקא קשורים למרכיבי הליבה של הסרט. אנחנו מתעסקים במילון לוקיישנים, ובלהביא את השחקנים 'הכי נחשבים', בהלבשה מיוחדת, באיפור, ובאפקטים ובאין סוף דברים – ואני לא מזלזל בדבר הזה כמובן, יש סרטים שעבורם זה בהחלט מרכיב חיוני, אבל חשוב להבין שמורכבות ההפקה – שנכון שבאופן טבעי משויכת למפיק – משליכה הרבה גם עלינו כיוצרים. כלומר, בפועל אנחנו איכשהו תמיד לוקחים חלק בתוך הסחרחורת הזו, וככל שההפקה גדולה יותר – כך אנרגיה רבה מתפזרת לכל מיני כיוונים. דווקא כשההפקה מצומצמת – יש לנו את הפריבילגיה להתמקד בדברים שחשובים לנו: בתסריט, בבימוי, בשפה – ובעיניי זה חשוב מאוד.

אין יותר תירוצים: תקציב קטן = אתגר גדול

כשאין לנו תקציב משמעותי ליצירה, אנחנו צריכים לזכור איזה משאבים כן יש לנו, ויש לנו הרבה מהם: משאב ראשון, הוא זמן (לפני הצילומים). עוד לפני שההפקה יוצאת לדרך, יש לנו את היכולת להקדיש זמן לעבודה על התסריט, לחיפוש ודיוק של לוקיישן ומיצוי שלו, לאיתור שפה ויזואלית וכן הלאה. אלה דברים שאנחנו בתור יוצרים ויוצרות יכולים לחדד ולדייק ולהשקיע בהם זמן, במקום לפרפר במיליון ענייני הפקה. אנחנו יכולים, למשל, לפקוד שורת לוקיישנים מדהימים שנחפש בכל הארץ - וזה ייקח לנו שבוע, ולעומת זאת אנחנו יכולים להישאר בחדר אחד, ב"ספוט" נבחר אחד, בשדה מסוים לדוגמה, ולחקור אותו במשך שבוע שלם – כלומר לקחת את המעט הזה ולהבין אותו יותר לעומק, ובעומק הזה אני חושב – וזו דעתי לפחות, בעומק הזה טמונה טביעת האצבע של כל יוצר.

כשיש לנו את הזמן לשהות, להתבונן, נוכח להיטיב לפענח את נק' המבט שלנו, או "התרשמות מהאובייקט כתצפית" כמו שניסח טרקובסקי.

לעומת זאת, אם נמצא את עצמו מוצפים בהכנות הפקתיות, רק כדי לסמן וי – נסתכן בליצור פרויקט דומה למשהו שכבר עשו או כזה שלא מצליח להביא את הייחוד של נקודת המבט שלנו.

דבר נוסף שגם חוויתי אישית - הוא שכשיש הרבה כסף, כלומר בעבודה על פרויקטים עתירי תקציב, בתמיכת הקרנות – נרגיש שיש לנו על הכתפיים יותר אחריות (בכל זאת, כספי ציבור), מה שעלול לגרום לנו להיות זהירים יותר וקצת פחות להעז או לפרוץ את הגבולות של עצמנו. נקודה למחשבה.